יבשות נאלמות

יבשות נאלמות
יום ג׳, 9 בספט׳, 23:01
בין יבשות נאלמות כמו גוף שנשאב אל תוך חלום
היא מונחת שם. בין עולמות
נפרדים זה מזה, כמו סדק שלא ייסגר
הדממה כבדה ומתוכה בוקעים קווים דקים המזכירים שמש רחוקה או הילה אבודה
המרווח ביניהם הוא גם תהום וגם חיבור, דיכוטומיות של הבטחה ופרידה
.נדמה שהכל נותר תלוי על קו השבר, בין קודש לחול בין זיכרון לנשייה

אני רוקדת בין עננים נודדים ומתפוגגים
כתמי מחשבה וכתמי רורשאך מתערבבים, נפתחים ומתמוססים
גבולות נפרמים ונולדים מחדש. המרחקים נעשים קרובים, והרווחים הם שפת השתיקה שבה הכול מתאפשר

Silent continents

Between silent continents like a body sucked into a dream
She lies there. Between worlds
Separated from each other, like a crack that will not close
The silence is heavy and from it emerge thin lines reminiscent of a distant sun or a lost halo
The space between them is both an abyss and a connection, a dichotomy of promise and separation
.Everything seems to remain suspended on the fault line, between sacred and profane, between memory and oblivion

I dance among wandering and fading clouds
Blots of thought and Rorschach blots mix, open and dissolve
Borders unravel and are reborn. Distances become close, and spaces are the language of silence in which everything is possible