“פרחים שבורים” Broken Flowers
הילדה שהניחה על ראשה זרי פרחים כדי להתחזק – היא בדיוק אותה אחת שמציירת היום סדרה של פרחים שבורים בגודל של קיר חי נושם ובועט. הפרחים האלה לא נובלים – הם זוכרים. לפרחים יש גם די. אן. אי. והם זוכרים את הילדה, את הכאב, את העמידה השקטה עם הזר כאילו הייתה מלכה בלי חצר מלכותית. חצר של עצב ושכול. האישי זולג לקולקטיבי ולהיפך. אני לא “עושה פרחים”, אני נושאת אותם, בראש, בידיים, בבטן. זה לא עוד פרח. זה אות חיים. זה הצורך להניח משהו רך דווקא על ראש חשוף. ואולי – זר הניצחון הוא בעצם זיכרון שנשתמר.